הפעם הראשונה שסיפרתי למישהו שאני סובל ממחלה נפשית, הוא הגיב בחוסר אמון. "אתה?" הוא שאל, "אתה לא נראה לי חולה ככה."
"בשום אופן אל תשחק את כרטיס הקורבן," הוא הוסיף.
הפעם השנייה שסיפרתי למישהו שאני סובל ממחלה נפשית, הוא לא קיבל את זה.
"כולנו לפעמים מרגישים מדוכאים," הוא ענה. "פשוט צריך להתגבר על זה."
אלפי פעמים הרגשתי שהמחלה הנפשית שלי היא אשמתי. לא ניסיתי מספיק, לא שיניתי את נקודת המבט שלי, לא בחנתי את כל האפשרויות, הגזמתי בכאב שלי, הייתי רק מחפש תשומת לב.
אם לא הייתי בריא נפשית, הם רמזו, אז כמובן שזה בעיה שלי, ואין קשר למערכות כשלפני אותנו.
ה"כישלון" שלי להוביל חיים מתפקדים ומאושרים היה קשור אך ורק אליי ולחוסר הרצון שלי, מה שגרם לי להרגיש אשמה ומבולבלת.
למשך זמן מה, הגזלת הזה — הדחייה של ההתמודדויות שלי שגרמה לי להטיל ספק במציאות שלי — שכנעה אותי שמחלה נפשית שלי לא אמיתית או לא תקפה.
כמו הרבה אנשים עם מחלות נפש, היה לי קשה להמשיך בתהליך ההחלמה שלי עד שחדלתי להאשים את עצמי והתחלתי לחפש את התמיכה הנכונה. זה קשה במיוחד כשסובלים מהסביבה שסבורה שאתה טועה.
תרבות שמטילה ספק בחומרת מחלתנו ובאמת של מאמצנו — ומאשימה את הקורבן — מונעת מאיתנו את הגישה לטיפול הנדרש.
אני רוצה לפשט את אותם תסכולים. המציאות היא שהן לא רק מזיקות לי, אלא גם למיליוני אנשים המתמודדים עם מחלות נפש כל יום.
הנה 4 דרכים בהן אנשים עם בעיות נפשיות מאשימים את עצמם — ומה אנחנו יכולים ללמוד מהנחות מזיקות אלה:
- מצפים מאיתנו להתגבר על המחלה בעזרת כוח רצון בלבד
אני זוכרת כשהפסיכולוגית שלי אמרה לי: "אם המחלה שלך הייתה רק בעיה של גישה, לא היית משנה אותה עד עכשיו?"
כשהיססתי, היא הוסיפה: "אני לא חושבת שהיית עושה לעצמך כל כך הרבה סבל אם הפתרון היה כל כך פשוט."
והיא צדקה. עשיתי כל מה שיכולתי. הקשיים שלי לא היו תוצאה של חוסר מאמץ מצידי. הייתי עושה הכל כדי להחלים.
אנשים שלא חוו מחלות נפש בעצמם לעיתים נוטים להאמין שאם תנסה מספיק, תוכל להתגבר על זה. זה מוצג כחוסר רצון אישי או ככישלון אישי.
מיתוסים כאלה חותרים את כוחם של אנשים, כי הם מורידים את הפוקוס מהקמת משאבים שיעזרו לנו, ומעבירים את כל האחריות על מי שסובל להמציא פתרונות יש מאין.
אבל אם יכולנו להקל על הסבל שלנו לבד, אז כבר היינו עושים את זה. זה לא כיף, ולעיתים זה משבש את חיינו באופן רציני ואפילו בלתי נסבל.
אם נשים את העול על אנשים עם מחלות נפש במקום לדחוף למערכת שתומכת בהם, אנחנו מסכנים את חייהם.
לא רק שנפחות נרצה לחפש עזרה אם מצפים מאיתנו להתמודד לבד, אלא שהמחוקקים לא יתלבטו על צמצום תקציבים אם זה נתפס כבעיה של גישה ולא בעיה של בריאות הציבור.
- מניחים שטיפול נכון זמין בקלות ובמהירות
לוקח לי יותר מעשור עד שהגעתי לטיפול הנכון.
ועשוי להיות שזה יוצא דופן. רוב האנשים ידרשו שנים רק כדי לחפש עזרה בפעם הראשונה, ורבים אף לא יקבלו טיפול כלל.
הפער הזה יכול להוביל לסטטיסטיקות קשות כמו אחוזי ירידה מהטיפול, אשפוזים, כליאה, ומצב של מחוסרי בית, המציאות המדהימה של אנשים עם מחלות נפש במדינה זו.
ההנחה היא שכאשר אתה מתמודד עם בעיה נפשית, מטפל טוב וכדורים יפתרו את הבעיה.
אבל זאת ההנחה של:
- הנורמות החברתיות לא מנעו ממך לפנות לעזרה
- יש לך אפשרויות גיאוגרפיות ופיננסיות
- טיפול בהפרעות נוירו-פסיכולוגיות כמחלה הוא מסגרת שתתאים לך
- יש לך ביטוח רפואי או גישה למשאבים לאנשים ללא
- אתה מבין איך לנווט במערכות טיפול
- אתה מסוגל לקחת תרופות ולסבול את התופעות הלוואי
- היית מאובחן כראוי
- יש לך את היכולת לזהות טריגרים ולתאר אותם לרופא שלך
- יש לך כוחות להתמודד עם ניסויים בטיפולים במשך שנים
- יש לך יחסי אמון עם המטפלים שלך
ועכשיו תדמיין את כל זה אחרי שצריך לחכות חודשים ולפעמים גם במצבים של משבר.
האם זה נשמע הרבה? כי זה באמת הרבה.
- מצפים מאיתנו לשמור על גישה חיובית
מאחורי כל הלחץ "להתאמץ" וההערות שאין לנו "מספיק" כוחות להתגבר נמצא מסר סמוי שמאשים אותנו. אנחנו לא יכולים להרגיש מדוכאים או להתעייף.
אם לא אנחנו בתנועה מתמדת לעבוד על ההחלמה, זה פתאום באשמתנו שאין שינוי.
לעיתים זה פשוט יותר מדי כואב, מפחיד או מייאש.
תרבות שמתייחסת לבעיות נפשיות כאל חוסר מאמץ היא תרבות שלא נותנת לאנשים את הזכות להיות אנושיים וחשופים, ולא מאשרת את הרגשות שלנו.
- מניחים שאנחנו "תפקודיים מדי" כדי להיות חולים או "דפוקים מדי" כדי לקבל עזרה
וזה אחד מהדרכים בהן אנשים עם בעיות נפשיות לא מצליחים לנצח: אנחנו או "תפקודיים" מדי, אז כנראה שאנחנו עושים את זה בכוונה, או אנחנו "דפוקים מדי" ולכן אין לנו תקווה.
אנחנו לא זקוקים לתפיסת כל הגורמים האלה כבעיות רק שלנו, כי האמת היא שהן תוצאה של מערכת לא מתפקדת.
